תנ"ך על הפרק - במדבר יא - חומת אנך

תנ"ך על הפרק

במדבר יא

128 / 929
היום

הפרק

הַמִּתְאוֹנֵנִים, הַמִּתְאַוִּים, תְּפִלַּת מֹשֶׁה, הַזְּקֵנִים, אֶלְדָּד וּמֵידָד

וַיְהִ֤י הָעָם֙ כְּמִתְאֹ֣נְנִ֔ים רַ֖ע בְּאָזְנֵ֣י יְהוָ֑ה וַיִּשְׁמַ֤ע יְהוָה֙ וַיִּ֣חַר אַפּ֔וֹ וַתִּבְעַר־בָּם֙ אֵ֣שׁ יְהוָ֔ה וַתֹּ֖אכַל בִּקְצֵ֥ה הַֽמַּחֲנֶֽה׃וַיִּצְעַ֥ק הָעָ֖ם אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיִּתְפַּלֵּ֤ל מֹשֶׁה֙ אֶל־יְהוָ֔ה וַתִּשְׁקַ֖ע הָאֵֽשׁ׃וַיִּקְרָ֛א שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא תַּבְעֵרָ֑ה כִּֽי־בָעֲרָ֥ה בָ֖ם אֵ֥שׁ יְהוָֽה׃וְהָֽאסַפְסֻף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבּ֔וֹ הִתְאַוּ֖וּ תַּאֲוָ֑ה וַיָּשֻׁ֣בוּ וַיִּבְכּ֗וּ גַּ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּ֣אמְר֔וּ מִ֥י יַאֲכִלֵ֖נוּ בָּשָֽׂר׃זָכַ֙רְנוּ֙ אֶת־הַדָּגָ֔ה אֲשֶׁר־נֹאכַ֥ל בְּמִצְרַ֖יִם חִנָּ֑ם אֵ֣ת הַקִּשֻּׁאִ֗ים וְאֵת֙ הָֽאֲבַטִּחִ֔ים וְאֶת־הֶחָצִ֥יר וְאֶת־הַבְּצָלִ֖ים וְאֶת־הַשּׁוּמִֽים׃וְעַתָּ֛ה נַפְשֵׁ֥נוּ יְבֵשָׁ֖ה אֵ֣ין כֹּ֑ל בִּלְתִּ֖י אֶל־הַמָּ֥ן עֵינֵֽינוּ׃וְהַמָּ֕ן כִּזְרַע־גַּ֖ד ה֑וּא וְעֵינ֖וֹ כְּעֵ֥ין הַבְּדֹֽלַח׃שָׁטוּ֩ הָעָ֨ם וְלָֽקְט֜וּ וְטָחֲנ֣וּ בָרֵחַ֗יִם א֤וֹ דָכוּ֙ בַּמְּדֹכָ֔ה וּבִשְּׁלוּ֙ בַּפָּר֔וּר וְעָשׂ֥וּ אֹת֖וֹ עֻג֑וֹת וְהָיָ֣ה טַעְמ֔וֹ כְּטַ֖עַם לְשַׁ֥ד הַשָּֽׁמֶן׃וּבְרֶ֧דֶת הַטַּ֛ל עַל־הַֽמַּחֲנֶ֖ה לָ֑יְלָה יֵרֵ֥ד הַמָּ֖ן עָלָֽיו׃וַיִּשְׁמַ֨ע מֹשֶׁ֜ה אֶת־הָעָ֗ם בֹּכֶה֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔יו אִ֖ישׁ לְפֶ֣תַח אָהֳל֑וֹ וַיִּֽחַר־אַ֤ף יְהוָה֙ מְאֹ֔ד וּבְעֵינֵ֥י מֹשֶׁ֖ה רָֽע׃וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־יְהוָ֗ה לָמָ֤ה הֲרֵעֹ֙תָ֙ לְעַבְדֶּ֔ךָ וְלָ֛מָּה לֹא־מָצָ֥תִי חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ לָשׂ֗וּם אֶת־מַשָּׂ֛א כָּל־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה עָלָֽי׃הֶאָנֹכִ֣י הָרִ֗יתִי אֵ֚ת כָּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אִם־אָנֹכִ֖י יְלִדְתִּ֑יהוּ כִּֽי־תֹאמַ֨ר אֵלַ֜י שָׂאֵ֣הוּ בְחֵיקֶ֗ךָ כַּאֲשֶׁ֨ר יִשָּׂ֤א הָאֹמֵן֙ אֶת־הַיֹּנֵ֔ק עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתָּ לַאֲבֹתָֽיו׃מֵאַ֤יִן לִי֙ בָּשָׂ֔ר לָתֵ֖ת לְכָל־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּֽי־יִבְכּ֤וּ עָלַי֙ לֵאמֹ֔ר תְּנָה־לָּ֥נוּ בָשָׂ֖ר וְנֹאכֵֽלָה׃לֹֽא־אוּכַ֤ל אָנֹכִי֙ לְבַדִּ֔י לָשֵׂ֖את אֶת־כָּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּ֥י כָבֵ֖ד מִמֶּֽנִּי׃וְאִם־כָּ֣כָה ׀ אַתְּ־עֹ֣שֶׂה לִּ֗י הָרְגֵ֤נִי נָא֙ הָרֹ֔ג אִם־מָצָ֥אתִי חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ וְאַל־אֶרְאֶ֖ה בְּרָעָתִֽי׃וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה אֶסְפָה־לִּ֞י שִׁבְעִ֣ים אִישׁ֮ מִזִּקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ אֲשֶׁ֣ר יָדַ֔עְתָּ כִּי־הֵ֛ם זִקְנֵ֥י הָעָ֖ם וְשֹׁטְרָ֑יו וְלָקַחְתָּ֤ אֹתָם֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְהִֽתְיַצְּב֥וּ שָׁ֖ם עִמָּֽךְ׃וְיָרַדְתִּ֗י וְדִבַּרְתִּ֣י עִמְּךָ֮ שָׁם֒ וְאָצַלְתִּ֗י מִן־הָר֛וּחַ אֲשֶׁ֥ר עָלֶ֖יךָ וְשַׂמְתִּ֣י עֲלֵיהֶ֑ם וְנָשְׂא֤וּ אִתְּךָ֙ בְּמַשָּׂ֣א הָעָ֔ם וְלֹא־תִשָּׂ֥א אַתָּ֖ה לְבַדֶּֽךָ׃וְאֶל־הָעָ֨ם תֹּאמַ֜ר הִתְקַדְּשׁ֣וּ לְמָחָר֮ וַאֲכַלְתֶּ֣ם בָּשָׂר֒ כִּ֡י בְּכִיתֶם֩ בְּאָזְנֵ֨י יְהוָ֜ה לֵאמֹ֗ר מִ֤י יַאֲכִלֵ֙נוּ֙ בָּשָׂ֔ר כִּי־ט֥וֹב לָ֖נוּ בְּמִצְרָ֑יִם וְנָתַ֨ן יְהוָ֥ה לָכֶ֛ם בָּשָׂ֖ר וַאֲכַלְתֶּֽם׃לֹ֣א י֥וֹם אֶחָ֛ד תֹּאכְל֖וּן וְלֹ֣א יוֹמָ֑יִם וְלֹ֣א ׀ חֲמִשָּׁ֣ה יָמִ֗ים וְלֹא֙ עֲשָׂרָ֣ה יָמִ֔ים וְלֹ֖א עֶשְׂרִ֥ים יֽוֹם׃עַ֣ד ׀ חֹ֣דֶשׁ יָמִ֗ים עַ֤ד אֲשֶׁר־יֵצֵא֙ מֵֽאַפְּכֶ֔ם וְהָיָ֥ה לָכֶ֖ם לְזָרָ֑א יַ֗עַן כִּֽי־מְאַסְתֶּ֤ם אֶת־יְהוָה֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבְּכֶ֔ם וַתִּבְכּ֤וּ לְפָנָיו֙ לֵאמֹ֔ר לָ֥מָּה זֶּ֖ה יָצָ֥אנוּ מִמִּצְרָֽיִם׃וַיֹּאמֶר֮ מֹשֶׁה֒ שֵׁשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֙לֶף֙ רַגְלִ֔י הָעָ֕ם אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י בְּקִרְבּ֑וֹ וְאַתָּ֣ה אָמַ֗רְתָּ בָּשָׂר֙ אֶתֵּ֣ן לָהֶ֔ם וְאָכְל֖וּ חֹ֥דֶשׁ יָמִֽים׃הֲצֹ֧אן וּבָקָ֛ר יִשָּׁחֵ֥ט לָהֶ֖ם וּמָצָ֣א לָהֶ֑ם אִ֣ם אֶֽת־כָּל־דְּגֵ֥י הַיָּ֛ם יֵאָסֵ֥ף לָהֶ֖ם וּמָצָ֥א לָהֶֽם׃וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה הֲיַ֥ד יְהוָ֖ה תִּקְצָ֑ר עַתָּ֥ה תִרְאֶ֛ה הֲיִקְרְךָ֥ דְבָרִ֖י אִם־לֹֽא׃וַיֵּצֵ֣א מֹשֶׁ֗ה וַיְדַבֵּר֙ אֶל־הָעָ֔ם אֵ֖ת דִּבְרֵ֣י יְהוָ֑ה וַיֶּאֱסֹ֞ף שִׁבְעִ֥ים אִישׁ֙ מִזִּקְנֵ֣י הָעָ֔ם וַֽיַּעֲמֵ֥ד אֹתָ֖ם סְבִיבֹ֥ת הָאֹֽהֶל׃וַיֵּ֨רֶד יְהוָ֥ה ׀ בֶּעָנָן֮ וַיְדַבֵּ֣ר אֵלָיו֒ וַיָּ֗אצֶל מִן־הָר֙וּחַ֙ אֲשֶׁ֣ר עָלָ֔יו וַיִּתֵּ֕ן עַל־שִׁבְעִ֥ים אִ֖ישׁ הַזְּקֵנִ֑ים וַיְהִ֗י כְּנ֤וֹחַ עֲלֵיהֶם֙ הָר֔וּחַ וַיִּֽתְנַבְּא֖וּ וְלֹ֥א יָסָֽפוּ׃וַיִּשָּׁאֲר֣וּ שְׁנֵֽי־אֲנָשִׁ֣ים ׀ בַּֽמַּחֲנֶ֡ה שֵׁ֣ם הָאֶחָ֣ד ׀ אֶלְדָּ֡ד וְשֵׁם֩ הַשֵּׁנִ֨י מֵידָ֜ד וַתָּ֧נַח עֲלֵיהֶ֣ם הָר֗וּחַ וְהֵ֙מָּה֙ בַּכְּתֻבִ֔ים וְלֹ֥א יָצְא֖וּ הָאֹ֑הֱלָה וַיִּֽתְנַבְּא֖וּ בַּֽמַּחֲנֶֽה׃וַיָּ֣רָץ הַנַּ֔עַר וַיַּגֵּ֥ד לְמֹשֶׁ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אֶלְדָּ֣ד וּמֵידָ֔ד מִֽתְנַבְּאִ֖ים בַּֽמַּחֲנֶֽה׃וַיַּ֜עַן יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֗וּן מְשָׁרֵ֥ת מֹשֶׁ֛ה מִבְּחֻרָ֖יו וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנִ֥י מֹשֶׁ֖ה כְּלָאֵֽם׃וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ מֹשֶׁ֔ה הַֽמְקַנֵּ֥א אַתָּ֖ה לִ֑י וּמִ֨י יִתֵּ֜ן כָּל־עַ֤ם יְהוָה֙ נְבִיאִ֔ים כִּי־יִתֵּ֧ן יְהוָ֛ה אֶת־רוּח֖וֹ עֲלֵיהֶֽם׃וַיֵּאָסֵ֥ף מֹשֶׁ֖ה אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֑ה ה֖וּא וְזִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וְר֜וּחַ נָסַ֣ע ׀ מֵאֵ֣ת יְהוָ֗ה וַיָּ֣גָז שַׂלְוִים֮ מִן־הַיָּם֒ וַיִּטֹּ֨שׁ עַל־הַֽמַּחֲנֶ֜ה כְּדֶ֧רֶךְ י֣וֹם כֹּ֗ה וּכְדֶ֤רֶךְ יוֹם֙ כֹּ֔ה סְבִיב֖וֹת הַֽמַּחֲנֶ֑ה וּכְאַמָּתַ֖יִם עַל־פְּנֵ֥י הָאָֽרֶץ׃וַיָּ֣קָם הָעָ֡ם כָּל־הַיּוֹם֩ הַה֨וּא וְכָל־הַלַּ֜יְלָה וְכֹ֣ל ׀ י֣וֹם הַֽמָּחֳרָ֗ת וַיַּֽאַסְפוּ֙ אֶת־הַשְּׂלָ֔ו הַמַּמְעִ֕יט אָסַ֖ף עֲשָׂרָ֣ה חֳמָרִ֑ים וַיִּשְׁטְח֤וּ לָהֶם֙ שָׁט֔וֹחַ סְבִיב֖וֹת הַֽמַּחֲנֶֽה׃הַבָּשָׂ֗ר עוֹדֶ֙נּוּ֙ בֵּ֣ין שִׁנֵּיהֶ֔ם טֶ֖רֶם יִכָּרֵ֑ת וְאַ֤ף יְהוָה֙ חָרָ֣ה בָעָ֔ם וַיַּ֤ךְ יְהוָה֙ בָּעָ֔ם מַכָּ֖ה רַבָּ֥ה מְאֹֽד׃וַיִּקְרָ֛א אֶת־שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא קִבְר֣וֹת הַֽתַּאֲוָ֑ה כִּי־שָׁם֙ קָֽבְר֔וּ אֶת־הָעָ֖ם הַמִּתְאַוִּֽים׃מִקִּבְר֧וֹת הַֽתַּאֲוָ֛ה נָסְע֥וּ הָעָ֖ם חֲצֵר֑וֹת וַיִּהְי֖וּ בַּחֲצֵרֽוֹת׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

זכרנו את הדגה. מכאן שמדליקין נרות בשבת שמעתי שזה מאמר רז"ל. ופירש הרב המפולפל כמהר"ר אליעזר דאבילה ז"ל דהנה יקשה דמאי קאמרי זכרנו את הדגה והלא כל מה שרוצים לטעום טועמין. אלא מוכרח דמראית עין הוא עיקר וכמ"ש לא תשבע עין לראות מכלל דאיכא שביעה בעין ומזה תשכיל דצריך להדליק נר בשבת דכתיב וקראת לשבת עונג וישבע עינו לראות מאכלי שבת ע"כ שמעתי משם הרב הנזכר ז"ל. ויש מי שהקשה על דברי הרב ז"ל דמה יוכיח הוכח ממ"ש זכרנו את הדגה דמראית העין העיקר דילמא מ"ש זכרנו את הדגה היינו דגים טמאים שהמן לא היה משתנה לטעום הטעם אלא בדבר טהור וא"כ אין כאן הוכחה להדליק נר שבת. ולי ההדיוט יש לקיים דברי הרב ז"ל דנראה דהגם דיחשוב לטעום מין שאינו טהור המן היה משתנה. דכיון דהמאכל הוא התר הגם שיטעום טעם מין שאינו היתר שרי ודמי למ"ש בחולין דף ע"ב אמרה ליה ילתא לרב נחמן מכדי כל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה אסר לן דמא שרא לן כבדא נדה דם טוהר וכו' בעינן למיכל בשרא בחלבא א"ל זויקו לה כחלי. הרי דכל שהדבר מותר הגם דיש לו טעם המין האסור שרי. וה"נ אפשר דהמן היה משתנה והיה טעמו כטעם המין האסור שיחשוב האדם בלבו דהמן הוא היתר גמור. ובזה נתקיימו דברי הרב ז"ל כמבואר ויש לרמוז וקראת לשבת עונ"ג גימטריא עין עם הכולל רמז שידליק נרות בשבת מפני מראית העין כמדובר: אלדד ומידד מתנבאים במחנה. פירש הרב מהרח"א ז"ל דעושים הכנה שתשרה עליהם נבואה ע"ש ויש לדקדק אלדד ומידד מאי סברי לעשות הכנה להכין עצמם והלא איכא משום לתא דמורה הלכה בפני רבו. ונראה דאלדד ומידד סברי דמשה רבינו ע"ה ענותן סגי ומוחל ויש ראיה ומופת לזה דאם בא להם הנבואה ודאי ליכא שום סרך איסור דאם היה בדבר איסור משמיא לא אסכימו למיהב להו רוח נבואה. וז"ש משה רבינו ע"ה כי יתן ה' את רוחו עליהם כלומר כיון דה' יתן רוחו ודאי ליכא איסור. וכן יש לפרש מ"ש פ"ק דמגילה על חולדה היכי מתנבאה במקום ירמיה ומשני חולדה קרובת ירמיה ולא מקפיד עלה כלומר היכי מתנבאה שעושה בעצמה הכנה להתנבאת. ומשני דקרובת ירמיה וכו' כלומר דיש צד לומר דשרי ולכך היתה מכינה עצמה ואם תשרה עליה רוח נבואה ממילא רווחא דשריותא היא והאי טעמא דקרובת ירמיה טעמא תריצא הוי ודוק: המקנא אתה לי. תרגם בתרגום המיוחס ליהונתן וז"ל ואמר ליה משה בגלל דאתנבו עלי דאנא מתכנש מן עלמא ואנת משמש בתראי אנת מקנא ליה רעינא פון דיהון כל עמא דה' נביאן וכו' ע"ש והנה בש"ס פ"ק דסנהדרין דף י"ז אמרו בשלמא למ"ד הנך תרתי היינו דכתיב מי יתן אלא למ"ד משה מת מינח הוה ניחא ליה לא סיימוה קמיה. ולפום ריהטא נראה דהכי פירושו לא סיימוה קמיה דלא אמרו אלא משה מת ולא אמרו ענין יהושע ואמטו להכי לא קפיד. וכפי התרגום הנזכר כבר משה ידע מילתא דיהושע דקאמר דאנא מתכנש ואנת משמש מן בתראי וקשה קושית הש"ס מינח הוה ניחא ליה. ואפשר לישב דעת התרגום דלא אמרו כל הנבואה דיהושע מכניסם לארץ ומנחילם את הארץ וכמו שתרגם בסמוך נבואתם אלא אמרו דמשה מת ויהושע ישמש תחתיו ולא עוד והא לא איכפת ליה למשה דלא ס"ד שלא ימות כלל אך היה רוצה להכניסם ולהנחילם א"י ואחר כך ימות ואם יהושע ישמש אחריו לא יצטער על זה. והיינו מאי דקאמר הש"ס נמי לא סיימוה קמיה דברישא אתמר התם דנתנבאו דיהושע מכניסם לארץ והא לא סיימוה אלא דיהושע ישמש אחריו והא לא אכפת ליה. אך ק"ק ע"ז דלפי האמור דידע דיהושע ישמש אחריו וזה היה קודם המרגלים. אמאי הוצרך אח"כ בשנת הארבעים להתפלל יפקוד ה' וגו' איש על העדה ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה והשיבו ה' קח את יהושע והלא כבר ידע זה ויש ליישב: ורוח נסע מאת ה'. נ"ל מלאך הממונה על השליו שהרי כתוב בו נסיעה ולא מצינו גבי רוח נסיעה כי אם זה. רבינו אפרים ז"ל בפרישתו כ"י. ויש להרגיש דהכתיב יסע קדים בשמים ויש ליישב: הבשר עודנו בין שיניהם וכו'. כתב בספר זרע אהרן וז"ל תרגם יונתן רשעיא הוו אכלין מן בשרא ולמן דיהביה לון לא הוו מברכין. ראייתו דלא היו מברכין דאיתא בירושלמי הובא בטור ארח חיים סימן קס"ו התוכף ברכה לנטילת ידים אינו נזוק בכל אותה סעודה ואם היו מברכין איך קאמר עודנו בין שניהם טרם יכרת ואף וכו' הלא אינו נזוק בכל אותה סעודה אלא שלא היו מברכין עכ"ל. והרבה יש להשיב על דבריו הללו ולא נאריך. רק זה אומר דאפילו בתר דתקון רבנן נטילה וברכות. השליו אינו טעון נטילה לפניו ולא לאחריו. ומאי דאתמר בירושלמי הוא התוכף ברכה לנט"י. והכא לא היה נטילה כלל. ותו דאינו נזוק מפגעי העולם. והכא נתחייבו מיתה לשמים. ואעיקרא כוונת התרגום היינו מברכין על דרך כריכו רפתא וצ"ל ולמאן דיהבית לון לא הוו מכרכין בשרא עד כדון הוה ביני ככיהון וכו' וכן כתב בפירוש שאצל התרגום עיין שם ודוק:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך